גיליון זה של הערת שוליים, הכולל את תקליטור די.וי.די "וידיאו-קולור", עם 3 עבודות וידיאו מאת אסף סטי (גודפריד), פיל וגליה קולקטיב (The Future for Less), ושל עדי קפלן, שחר כרמל, נועם קפלן, איתי אוניק, יונתן ויניצקי (גולם), מוקדש לפעולתו המפורסמת של המשורר הפורטוגזי ז'ואו דלגדו.
^M הגיליון הנוכחי הוא פקסימיליה של גיליון מס' 3452 של העיתון היומי הפורטוגאלי "לה אופיניון". ב-1928, למחרת ההפיכה הצבאית בפורטוגל, המשורר הפורטוגלי ז'ואו דלגדו - שכתב אז את מודעות האבל בעיתון הליסבוני, החליף במכונות הדפוס של העיתון את הדיו השחור בידו לבן, כך יצאה לאור מהדורה ריקה, אשר בישרה בפואטיקה השקטה שלה, את התקופה השחורה שהתחילה באותו יום לעם הפורטוגלי. כל הגיליונות של העיתון הוחרמו ונשרפו על ידי הצבא, חוץ מגיליון אחד שדלגדו נתן במתנה לחברו ארטורו מאורה עם חתימתו. הגיליון נמצא בספריית המוזיאון הבריטי. החתימה של דלגדו נתלשה מן העיתון.

דבר העורכים

התפתחותן של הטכנולוגיות החדשות הביאה ליצירת מציאות טקסטואלית ופואטית חדשה. אמצעי ההבעה והתפיסה משתנים ומקבלים ביטוי ביצירה הטקסטואלית כפי שהיא מובעת ונוצרת בתווך הדיגיטלי ובחלל האורבני והציבורי, בין מצעים טקסטואליים אחרים. דינמיות, השתנות, ריבוי שכבות, גודש, הרחבת האלף-בית, פיתוח טקסט טרנס-גנטי, טקסטים מחוללים, הייפר-טקסטואליות, אנונימיות, כתיבה קולקטיבית, אינטראקטיביות - כל אלה מאפיינים את הטקסט בהתפתחותו בעידן הדיגיטלי. הגיליון הנוכחי מציג ביטויים שונים של הטקסטואליות הזו ושל הפואטיקה שלה בתווך הדיגיטלי, ברשת האינטרנט ובמרחב האורבני .

השירה הדיגיטלית בצורותיה השונות מתפתחת בעשרים שנה האחרונות, יחד עם ביקורות ומאמרים הנכתבים בעקבותיה, לרוב על ידי אנשים שהם עצמם משוררים, כותבים, או מתכנתים . למרות הניסיונות הרבים להגדיר כל פעם מחדש את הסוגה (ז'אנר) כמעט על ידי כל יוצר ויוצר , אפשר, מבחינה צורנית, להבחין בין שני כיוונים מרכזיים בשירה זו. חלק מן השירה האלקטרונית ממשיך את השיח ואת האסתטיקה שאפיינה את תנועות האוונגרד של שנות ה-20, ואת השירה הקונקרטית והחזותית שהתפתחה מאז סוף שנות ה-50. יצירות אלו משתמשות בטכנולוגיה ככלי המרחיב את אפשרויותיה של השירה במסורת ניסיונית זו. במעגל זה נמנות השירה הקינטית, אנימציות של טקסט, השירה האינטראקטיבית, עבודות של שירת וידיאו
(videopoetry), ההייפר-שירה (hyperpoetry) וסוגות אחרות. חלק אחר של השירה עוסק בפיתוח עבודות-קוד כלומר – שירה הנכתבת בשפת תוכנה. זהו אחד החידושים המעניינים והמרתקים ביותר ברשת האינטרנט. שירה וכתיבת קוד דורשות הבנה או היכרות מסוימת עם שפות תכנות או עם הז'רגונים של הרשת - השפות והקודים בהן היא נכתבת, ואתן היא משוחחת. שירה זו עושה שימוש באסתטיקה של הרשת ובהווי שלה, תוך שימוש בסימנים החדשים ותחת השפעת התרבות והאסתטיקה של ההאקרים. שני תחומי השירה הללו נוצרים ומתקיימים זה לצד זה בתווך הדיגיטלי, וממשיכים לנהל דיאלוג עם מסורות ספרותיות שונות, למן השירה הניסיונית-האוונגרדית, דרך ההייקו היפני והשירה הימי-ביניימית ולפעמים אפילו עד שירה פופולרית וסנטימנטלית. לצד שירה זו, מתפתחת במרחב האורבני תרבות טקסטואלית דיגיטלית ושלא דיגיטלית, המושפעת גם היא מהטכנולוגיות החדשות. כך מתפתחים בעיר אופני קריאה וקליטה חדשים, בזמן שאמצעי הצגת הטקסט הולכים ומשתנים.

ברצוננו להביא קטעים מאותו רצף פואטי ותיאורטי בניסיון לקרב התפתחות זו לקהל הדובר עברית. הכוונה היא ליצור מפגש אינטימי, שקט, מחוץ להקשר הטבעי - כלומר הדיגיטלי – של שירה זו, הנתפש עדיין על ידי קוראים רבים כמאיים וחסר מנוח. התקרבות ראשונה יכולה להיתפש בקרב רבים כחסרת סיכוי לפענוח, אך יכולה להביא, לדעתנו, לא רק להיכרות ראשונה עם התפתחות זו אלא גם לתפיסה אחרת של הספרות ושל הטקסט בימינו ולהוות הזמנה להעמיק יותר ביצירה זו בשדה הדיגיטלי ובמרחב האורבני, בו מתפתח מציאות טקסטואלית חדשה.

הגיליון מורכב משלושה חלקים: 1- חוברת מודפסת, הכוללת שירה וטקסטים המציגים סוגות שונות של השירה הדיגיטלית, יחד עם מאמרים הבוחנים את התפתחותן של פואטיקות חדשות, הן בתווך הדיגיטלי והן בחלל האורבני;
2- תקליטור די.די.וי המוקדש לווידיאו-שירה, המכיל תשע עבודות בהן העיסוק בשירה ובטקסט הנו מרכזי – כולן של אמנים ישראלים; 3- נספח אלקטרוני היושב ברשת, המכיל אנתולוגיה של שירה אלקטרונית, הפנייה למקור המאמרים באנגלית, והערות אלקטרוניות למאמרים שבדפוס, אשר מקורם באנגלית וברשת.
הגיליון המודפס נפתח עם 'בבה קינטי' מאת המשורר גלעד מאירי, קריאה פואטית של המרחב האורבני העכשווי. ברוח של מאירי, מציע אריק סדין להגדיר במאמרו תהליכי התפתחות שונים הקשורים למעמדו של הטקסט במרחב האורבני. בנוסף מתפרסמים גם ארבעה שירים משלו, משני ספריו, "72" (2003) ו"טוקיו" (2005). שיריו עושים שימוש באסתטיקה ובפואטיקה דיגיטלית ומנהלים דו-שיח עם השירה האלקטרונית . הגר סלמון חוקרת במאמרה את שיח הסטיקרים שבמכוניות ישראל, כפי שהתפתח בין השנים 1995 עד 1999 בעקבות הסטיקר הגנרטיבי "שלום חבר". במאמר מנתחת סלמון את התגלגלותו, אופני ההבעה שלו ותהליך התפתחותו של שיח עממי ופוליטי זה. מאפייני שיח זה מזכירים את תהליכי התפתחות הטקסט ברשת האינטרנט , בהן על הקוראים/גולשים האפשרות לעבד טקסט (קוד המקור) ולשנותו, תוך התפתחות יצירה קולקטיבית בעלת אופי דיאלוגי ביסודה.

משירת פרל (perl poetry), שירה הנכתבת בשפת תוכנה בעלת אותו שם, מובאות שתי יצירות : הראשונה, של אריק אנדרייצ'ק , היא תרגום של השיר ג'ברגוקי של לואיס קרול, יחד עם הסבר של המתרגם על אופי העבודה של התכנה. השנייה, היא תרגום/עיבוד של גרהם הרווד לשיר 'לונדון' של ויליאם בלייק.

סיריל דונו, משורר ומוזיקאי פורה הפועל ברשת, תרם לגיליון טקסטים ודימויים מן הבלוג האישי שלו. פלוריאן קרמר, במאמר חלוצי בתחום, בוחן את הקוד לא רק כשפה לכתיבת פקודות ולביצוען אלא כיסוד פואטי בעצמו; שפת תכנות כשפה בעלת יכולות פואטיות ואסתטיות, בעלת ערך ספרותי אמנותי ואף פוטנציאל לפלט חזותי או מעשי. Mez[[ מנתחת במאמרה את מאפייני כתיבת הקוד ומסקרת את התפתחות שפת ה'מזנגלה' (mezangelle), שפיתחה בעצמה. המאמר, כמו טקסטים אחרים שלה המתפרסמים בגיליון הנוכחי נכתב בשפה ייחודית זו. אדוארדו כץ, ממציא ההולו-שירה (holopoetry), ואחד האמנים והחוקרים המרכזיים בתחום השירה במדיה אלקטרונית, מציע במאמרו המדעי-פואטי פיתוח של "ביושירה": שירה העושה שימוש במחקר המדעי הביולוגי למען פיתוח שירה חיה. הטקסט של lo_y, מתוך רשימת נמעני האי-מייל nettime 7-11, הוא תגובה פואטית בדואר אלקטרוני למאמרו של אאוגוסט היילנד . עבודה זו משקפת את רוח הפעילות שהתרחשה באחת הרשימות הפוריות והמשפיעות של כתיבה ברשת. אלן סונדהיים, אחד הסופרים, המבקרים והאמנים המשפיעים והוותיקים של הספרות החדשה, מפרסם עבודה שנוצרה במיוחד עבור הגיליון הנוכחי של הערת שוליים, תוך ביצוע של גרפּ בטקסטים הנדושים שלו, שנוצרו ברשת האינטרנט. ג'ים רוסנברג אחד המשוררים הנסיוניים הותיקים, מפרסם ארבעה שירים מסדרת תרשימים מס' 4, ויחד אתם הערותיו על סימון הכתיב המיוחד שהוא בעצמו יצר. מאריאל מלכה, אחד האמנים מתכנתים הישראלים היחידים בארץ העוסקים בטקסט ובשירה במדיה הדיגיטלית, דימויים מתוך עבודות טקסט קינטיות שהוא מפתחת במסגרת הפרויקט שלו, 'כרונוטקסט'. רוברטו סימנובסקי סוקר במאמרו את התפתחות השירה הניסיונית והקונקרטית מן הדפוס אל התווך הדיגיטלי – במיוחד השירה הקינטית והאינטראקטיבית, ושואל מה הם מאפייניה של שירה זו, מה הוא היחס בין צורה ותוכן ביצירה השירית האלקטרונית ומהו מעמדו של הקורא/צופה מול יצירה זו.

דבר העורכים

התעודה והמסמך כפלטפורמה, כבסיס או כבן-שיח – זהו הרעיון העומד מאחורי הגיליון הנוכחי. האמן, המפרק את התעודה ממעמדה הרשמי והסמכותי, במישור הפיזי ו/או הקונספטואלי, פועל פעולה אסתטית של התנגדות לעמדות של כוח, לממסדי, לרשמי. הפרט או האמן מעבד את התעודה ומשנה את תפקודה. הוא מחליף בכך את השיח שמציעה התעודה בשיח אסתטי שכנגד, הוא משנה את דרך התפיסה של הרשמי. סמכות אחרת – פואטית, אסתטית או פוליטית – סותרת, מרחיבה או משלימה את התעודה, וחותרת תחת אופייה היבש, הפונקציונלי ואולי הכופה. אלו הם ניסיונות פרטיים לסידור ולעיצוב מחדש, למחזור חזותי, לכתיבה מתקנת של ההיסטוריה. הרשמי הופך למקור, למצע להתנגדות; כתב-עת/מגזין/עיתון לאמנות כמסמך תרבות העוסק במסמכים/בתעודות/באמנות (מחק/י את הלא שייך(; כתב-העת כמטא-תעודה .

העבודות המוצגות בגיליון הנוכחי משקפות אופני התייחסות שונים לתעודות ולמסמכים. בעבודתו של רונן סימן-טוב משנות מעטפות דואר רשמי של מדינת ישראל את יעדן, והופכות למצע לרישום. הן מביאות דימוי אחר לדימוי הרשמי והמאיים של מעטפות המדינה, ואריאציות אישיות של האמן בדיאלוג עם האיקונוגרפיה הלאומית. תכלית ואסתטיקה אחרת לרישומים של סטייזי קובנר, על דפים מפנקס קבלות של חברת פיליפס, המשנים את תפקידו של המסמך: מן הציבורי והמסחרי לאישי ולאמנותי. בעבודתו של איתן שוקר עובר החוזה בין אמן למוסד אמנות תהליך של אסתטיזציה והנצחה: חוזה בהדפסה בגודל A4, המשקף גם את תפיסתו של מוסד אמנות ואת יחסו לאמן, צולם בצילום סטודיו המשנה את ערכו של המסמך – לא רק מבחינה תכנית, אלא גם תפקודית וערכית. החוזה הפרטי והאישי הופך ליצירה בעלת יעד ציבורי, החושפת את מערכות הכוח בממסד האמנות מתוך נקודת מבטו של האמן. זמר סט, בבחירה איקונוקלאסטית, מציג פרגמנט מן האלבום המשפחתי, כשפני בני המשפחה והדימויים הם כלפי מטה. זו הערה על ההיסטוריוגרפיה המשפחתית, החושפת את הצד שני, הטקסטואלי, הסמוי יותר, תוך הפיכת הערכים בין דימוי לטקסט, בין זיכרון חזותי לבין זיכרון טקסטואלי. מידד אליהו מצליב בין ההיסטוריוגרפיה המשפחתית להיסטוריוגרפיה הציבורית - צילום במכונת צילום של מכתב ההתאבדות של סבו, לצד כרוז של צה"ל המבקש מהפלסטינאים שיתוף פעולה, שעובד חומרית על-ידי האמן והפך ליחיד במינו. כך משתנה ומוצב בשאלה היחס בין עותק למקור, בין יחיד לרבים, בין משפחתי ללאומי. אריק כספי חושף את ריבוי הפנים, את אופני הזיוף, ואת ריבוי המשמעויות של זהות המחתרות היהודיות בתקופת המנדט, דרך התבוננות בתעודות אביו. בעבודות המתעדות פרטיים משניים מחצר סרגיי, בה שוכנים החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות יוצרת לזלי רובין-קונדה תעודות ורישומים מהחצר ומקטלגת אותם תוך שימוש בלשון הביורוקרטית, כשהמסמכים אינם בעלי תכלית מודיעינית אלא אסתטית. רוני שנדר וליאורה ליפמן מציגות מסמך סודי ופנימי של משטרת ישראל, המזהיר את השלטון הישראלי מפעילותן ה"מסוכנת". המסמך הממוסגר, שנמצא עכשיו בידיהן, הוא ההוכחה לפריצת המערכת. מי חוקר את מי? מי יודע יותר על מי? הרישומים של יוסי ווסיד לקוחים מתוך חוברת הרישומים שלו – תוצאה של רישום אוטומטי, מסמך אישי מול המסמך הממסדי, המחושב, התכליתי. גלויות בשפת התעמולה הפוליטית שטל אדלר יצר והפיץ בירושלים בקיץ 2003, הן מסמך היסטורי המציג את קולות התגובה השונים שקיבל אדלר כתשובה ל8000 הגלויות שהוא הפיץ. שרי ארנון עוסק בדיוקן בפורמט של תמונות דרכון, המערער על האסתטיקה של הדימוי הציבורי והרשמי של הפרט. לצד זה צילומי זירוקס מתוך הספר "משוררים לא יכתבו שירים", בעריכת אילנה המרמן ורולי רוזן (1990), כהד ותיעוד (צילום) של מסמך (הספר, סיפורי החיילים, התעודות) מן האינתיפאדה הראשונה. בפעולת תליית כרזות ברחובות לונדון תחת השם "The Truth" טושטש הטקסט של המסמך ההיסטורי ורק כותרת המסמך ושמו – הבדוי – של החתום על הפעולה נשארים נוחים לקריאה. העבודה מעלה שאלה על סמכות המסמך ומקומו של הפרט הקורא ביחס למידע המוסתר. אין לנו אלא לסמוך כי זו "האמת".
העטיפה הכתומה העוטפת את הגיליון היא ציטטה לעטיפה הכתומה העוטפת את תעודת הזהות הישראלית של אביעד אלברט: פעולה פוליטית של התנגדות יומיומית המודגשת כאן בפן האסתטי, הפורמאלי, הסמלי. במישור הצורני: הגיליון כתעודה, כמסמך המזמין לפרקו – עבודת העיצוב של ענת דן ואמנון אילוז.

דבר מערכת

הגיליון הנוכחי של הערת שוליים עוסק בשאלת הייצוג: ייצוג ישראל במפות המציעות קריאה אחרת של הטריטוריה וייצוג ירושלים וישראל בסדרת מזכרות חדשות.
בבסיס עבודות מיפוי קיימת תפיסה של טריטוריה, שבהקשר של מדינת ישראל הופכת תמיד לטעונה במיוחד. את העיסוק העכשווי במיפוי באמנות הישראלית ניתן להגדיר כעבודות של אי-מיפוי, מיפוי מחדש או מיפוי שכנגד, קריאה אלטרנטיבית של המקום, שונה מזו ההגמונית.

בגיליון הנוכחי מובאות שש עבודות, המבטאות גישות אלו למיפוי השטח הישראלי. אמנון אילוז עוסק בקשר בין הצורה החזותית של ארץ-ישראל לבין נתונים סטטיסטיים של מדינת ישראל על-ידי תרגום נתונים אלה לקופסאות שחורות על הגריד (רשת) של מפת ארץ-ישראל. אריאן ליטמן-כהן מפרקת מפה של אזור הנמצא על קו התפר של ירושלים לשתי מפות, המציגות מיפוי שונה של האזור, מיפוי המבטא את העדרו של האחר בתודעת המקום. מרים ברוק-כהן סורגת ורוקמת מפות המבוססות על תוכניות אדריכליות, תוך יצירת מפות העוזבות את הדו-מימדיות, את האובייקטיביות, לאובייקטיביות אחרת, אישית, חושית ורכה . עבודותיה של מלכית שושן הן תרגומים גרפיים של מאמרים עכשוויים העוסקים בשאלות של גבולות ופוליטיקה של טריטוריה. דני שרירא ממפה את השיח הציבורי על ירושלים בשנים 1967-1968, כפי שמשתקף בכתבות, בפרסומות ובמודעות אבל שפורסמו בעיתון "הארץ" באותן שנים. וורד לוי יוצרת שתי מפות דמיוניות, המשלבות את ירושלים עם שתי ערים אירופיות – יעד, חלום, או סתירה לירושלים של היום.

במרכז הגיליון – כגוף סימבולי נפרד, קטלוג של אובייקטים – מזכרות של ירושלים ושל ישראל. העבודות שבקטלוג עוסקות בשאלה של ייצוג ושל יצירת זיכרון של מציאות מסוימת. לצורך זה הוזמנו אמנים ליצור ולעצב מודל אחר, אקטואלי, טקסט שכנגד למזכרת המצויה (ראו קטלוג).

הבחירה להציג את המזכרות, אם כי באופן סמלי, בגוף נפרד, העונה לפורמט של קטלוג, נעשתה מתוך כוונה להדגיש את דמיונו של קטלוג אמנות למזכרת ולמפה – כבונה זיכרון וכמציג מציאות מסוימת, ושלו לעתים חשיבות רבה יותר מאשר למוצג (תערוכה, אובייקט, מיצג). "תועדת משמע אתה קיים" . קטלוג וכתב-עת בונים את מפת האמנות ויוצרים תודעה ותדמית של התרבות והאמנות המקומית. אם במושגים של בודריאר, המפה בונה את הטריטוריה, הרי שכתב-עת לאמנות בונה את האמנות ולכן הצורך במיפוי שכנגד ובפעולות של מיפוי מחדש.

הגיליון הנוכחי מתמקד, כעיסוק-על במדיניות בחירת המוצג ובניית הזיכרון והדמיון הקולקטיביים, באספקט הגיאוגרפי, הפוליטי והאמנותי.

דבר מערכת

הגיליון החמישי של הערת שוליים מוקדש לציור-בדפוס ולטקסטים חזותיים.
מתחום הציור מובאות עבודות מכיוונים שונים בציור העכשווי בישראל. הכוונה אינה להביא ייצוג של יצירות המקור, בדרך של קטלוג או הפנייה לציורים, אלא לבחון את היחס בין הציור לייצוג שלו, מתוך רצון לבטא גם את ייחודיות הציור-בדפוס. הדפוס מאפשר יצירת מקור חדש, המתכתב עם הציור, אך בה בעת הוא דימוי בעל קיום עצמאי.

תהליך הדפוס משפיע על הציור באופן מכריע. הדפוס משנה את המידות המקוריות של העבודות ואת אופני ההתבוננות; הקרבה, הדפדוף, אפשרות הקיפול והסיבוב שמציע הגיליון – כל אלה משפיעים על היחס בין הצופה לעבודה. הטקסטורה המקורית של הציור נעלמת ונוצרת טקסטורה חדשה (במקרה זה, זו של הנייר הממוחזר). בנוסף, הופך הדפוס את הציור לעבודה אותה ניתן להדפיס אינספור פעמים, בשונה מציור המיועד להיות אחד ויחיד. הציור עובר תהליך של צילום, דיגיטליזציה והדפסה בגלופות. כתוצאה משינוי המדיום הופך הציור ליצירה חדשה. שינוי זה, הנתפס בדרך כלל כחיסרון, הוא מוקד העניין בגיליון זה.
מתוך נקודת מוצא זו מוצגות העבודות בהקשרים חדשים. לפעמים העיסוק הוא בתהליך היעלמות הטקסטורה ופרטי הציור המקורי, כמו בעבודתו של פטל, לפעמים נוצר ההקשר החדש באמצעות פירוק והעדר פרגמנטים מן המקור, כמו ב"שלומציון", עבודתו של רומנו. שאלות נוספות אודות אובדן הייחודיות של הציור בתהליך הדפוס, באות לידי ביטוי בהצגתן של אותן עבודות יותר מפעם אחת: בביטול אלמנט הצבע בהדפסה החוזרת, כמו בעבודתו של אפרת "גן 1" ,או בשינוי ממדי ההדפסה, כמו בעבודתה של קובנר (עמ' 24-25). עבודות אחרות יוצרות דיאלוג צורני עם הגיליון – העדר סימטרייה בעבודותיו של סלבוסקי על רקע הדף המלבני של הגיליון, הסימטרייה בעבודתו רומנו (עמ' 18-19),הקומפוזיציה בעבודותיהן של ישראלי, קובנר ופוליאקין, הצגת "עיר 2 " של אפרת לרוחב במקום לאורך, וחיתוכה באופן שרירותי בשל מידות הדף . בגיליון גם עבודות המתייחסות להיבטים הקשורים לתהליך הציור או לתהליך המעבר לדפוס, כגון עבודת המחשב של ישראלי וצילום עבודתו של פיורסקי - הכולל את הקיר בו הציור היה תלוי, לצד עבודות בהן הדפוס הוא דווקא הבסיס לציור – אלו של קרבס.

בטקסטים החזותיים שבגיליון הופכים צורה ותוכן למהות אחת. הצורה הגרפית של הטקסט מכתיבה את תוכנו. בטקסטים של ניב קליינר מכתיב המרחב שנבנה את הקריאה, והצופה מוזמן לקריאה אקטיבית ומבוכית. בשירים של לירן רון פורר בולטות המחיקות,המדגישות את העדר חלק מן הטקסט המקורי, המעצבות את הטקסט והעורכות אותו מחדש מבחינה תכנית וחזותית.

דבר מערכת

הגיליון הרביעי של הערת שוליים מוקדש לעבודות צילום במובן הרחב של המושג - צילומי סטילס, זירוקס, רנטגן ועבודות פקס.
צילום הסטילס זוכה ללגיטימציה בעולם האמנות ועל תרומתו והשפעתו על תחומי אמנות אחרים אין עוררין. תחומי צילום אחרים עדין לא זכו להכרה על אף ההישגים החשובים של היוצרים בתחום. אמנות הזירוקס (Photocopy Art), שראשיתה בשנות השישים של המאה העשרים, התפתחה לראשונה במסגרת התנועה הבינלאומית לאמנות בדואר, כזרם ייחודי של ביטוי אמנותי זול, מהיר ומתאים למשלוח . אמנות הפקס ((Fax Art, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, היתה המשך ישיר של אמנות הזירוקס, והתאפיינה אף היא בעלויות נמוכות וביצירת עבודות הנוצרות תוך כדי משלוח. זרמי אמנות אלה המשיכו להתפתח בד בבד עם השתכללות מכונות הצילום והפקס, ורבים ממאפייניהן עברו בירושה לסוגים השונים של האמנות הדיגיטלית. אמנות זו, שראשיתה בשנות השמונים של המאה שעברה, היוותה מוקד הגירה לרבים מחלוצי אמנויות אלה . זרם אמנותי אחר שזכה לתשומת לב מועטה בתולדות הצילום הוא אמנות הרנטגן אשר התפתחה בעיקר בתקופה הסוערת של הארגון ’רופאים-אמנים’.

גיליון זה מאחד, הן מבחינה סמנטית והן מבחינת המצע (הנייר), מספר תחומים בעלי מעמד שונה בשיח האמנותי. נייר ההדפסה המשמש את אמן הצילום בעבודתו (נייר צילום, נייר משרדי, ג'לטין, נייר פקס) הוא מרכיב מאפיין ומרכזי בהגדרת הז'אנר. הצגת סגנונות הצילום השונים על מצע אחיד מרחיקה אותם מן המדיום הטבעי שלהם ומעלה שאלות לגבי הגבולות החוצצים בין התחומים מכאן, ואופני הייצוג המקובלים מכאן. הנייר שעליו מודפס 'הערת שוליים' - נייר משוחזר בעל טקסטורה משתנה וצבע לא אחיד – לא רק משפיע על מראה העבודות ומשנה אותן מעט מעותק לעותק, אלא אף משווה בכתב העת את התחומים השונים. הכוונה בגיליון זה אינה לפרסם את העבודות כפשוטן, אלא להזמין את המתבונן למציאות צילום ייחודית שבה מתקיים דו-שיח בין תחומי הצילום.
העבודות בגיליון הנוכחי, שייכות לזרמים העכשוויים באמנות הצילום בישראל. בתחום הסטילס מובאות עבודותיהם של לירז פאנק, שי יגנץ, קרן שביט, רונה יפמן, רמי מימון, ס. טרומן ומרסלו לאובר. בתחום דימויי הזירוקס והפקס מוצגות עבודותיהם של פיל וגליה קולקטיב, יונתן ויניצקי וSALA-MANCA. בתחום הרנטגן מוצגת עבודתו של ד"ר מריינברג מארגון 'רופאים-אמנים', ועבודתו של פרופ' רנטגן עצמו, "מחווה לניפס" (Niepce) . כמו כן, מובא בגיליון מחזור שירים של האמן והמשורר אביב טלמור, המטפל במושא הצילום באמצעים רטוריים.
בהגעתו לעמוד האמצע יגלה הקורא שהגיע לתחילת הגיליון ולהפך. הגיליון הרביעי של 'הערת שוליים' הוא גיליון חול.

דבר מערכת

הגיליון השלישי של הערת שוליים מוקדש לעבודות סאונד ולקשר סאונד-טקסט וסאונד-אימאג', כפי שהוא נתפס על-ידי אמנים ישראלים מתחומים שונים: קול, sound-poetry, מוסיקה אלקטרונית ותקלוט.
הסאונד כאמנות הוא המכנה המשותף של העבודות, הסאונד כחומר ליצירה, הסאונד כיעד והקשר בינו לבין המדיום הגראפי. גיליון זה מנסה להביא לחשיפה של צליל אחר, של יחס אחר אל הסאונד, ולהתמקד בפער הנוצר בין הצליל ליצירה הגראפית הקשורה אליו. אמנים מתחומים שונים הוזמנו ליצור עבודת סאונד-טקסט או לפתח עבודת סאונד קיימת, תוך מודעות למהותו הדו-מימדית של הגיליון. כך מתהווה מרחב אחר, מימד נוסף. נוצר פער , בו כל מדיום שומר על עצמאותו ובמקביל מזין את המדיום השני.

בדיסק שש-עשרה עבודות עכשוויות בתחום הסאונד: אפרת מישורי, ג'וזף שפרינצק וענת פיק בתחום הפרפורמנס וה sound-poetry; יצירה רב-קולית של ויקטוריה חנה; עבודות סאונד של אילנה צוקרמן, קרכץ (גרין-וסרמן) וערן זקס; מוסיקה אלקטרונית של גרונדיק, פינקלשטיין וכישלון, ותקלוט-מיקס של די ג'יי בלונדי.

לעבודות הסאונד של האמנים עבודה טקסטואלית או חזותית בגיליון המודפס: פרטיטורות, צילומים, טקסטים, מאמר-פרטיטורה ושירה. לצדם פרוזה פואטית של רפרם חדד, עיבוד של אליסף קובנר לעבודתה של ויקטוריה חנה, שיר של סוניה כץ, ונקרולוג – מחווה למריאן לופ מאת ג. ווקולינצ'וק.

דבר מערכת

גיליון-וידאו זה של הערת שולים מוקדש לאמנים שפועלים או פעלו בירושלים בארבע השנים האחרונות, בתחומים של וידאו-ארט, מיצג ( (performanceומיצב ((installation. בירושלים – עיר הנחשבת כשולית בזירה האמנותית הישראלית – קיימת תנועה אמנותית עשירה ומגוונת, שלרוב אינה מוצגת בבמות המקובלות כמייצגות תרבות, לעתים מתוך בחירת האמנים ולעתים מתוך חוסר רצון או עניין מצד במות אלו בפיתוח תחומים המערערים על ההגמוניה התרבותית הקיימת.
ביטוי לתנועה זו הן היוזמות הרבות שנולדו בעיר, המקבצות סביבם קהילות אמנים ו/או המוקדשות להפצת יצירות עצמאיות. בין היוזמות הללו - תכניות בטלוויזה הקהילתית המוקדשות לאמנות וידאו, כגון
ARTATTACK ו'הפרעה' (תכנית חדשה המופקת בשיתוף בית-הספר לצילום מוסררה); לייבלים המוקדשים להפצת מוסיקה אלטרנטיבית, כדוגמת FACT; והזירה הבין-תחומית, בין המקומות היחידים בארץ המקדמים אמנות בין-תחומית .

גיליון-וידאו זה של הערת שוליים, המתרכז בתחומי הוידאו-ארט, המיצג והמיצב, משקף את עושרה של מציאות אמנותית זו, המתאפיינת גם בעמדתה הביקורתית כלפי המציאות הסובבת. בגליון זה שבע עבודות וידאו באורך מלא, מאת אפי ואמיר, ניב חכלילי, ניב בן-דוד ואריאל עפרון, ARTATTACK, יונתן ויניצקי, ז’ואאו דלגדו וMANCA- SALA ורותי סלע ; ארבעה קטעים המתעדים בוידאו מיצגים של קבוצת NEE (נועה היימן, איתן רונל וערן זקס), של הדס אפרת, פעולה של גאי ברילר ואובייקטים מתוך מיצבים של הגר גורן. בגיליון המודפס טקסטים הקשורים לעבודות וידאו, תיעוד של עבודות מאת יעל רובין וגאי ברילר, עבודת טקסט של הדס עפרת, קולאז' של פיל וגליה קולקטיב, שלושה טקסטים מאת עידו דרור ושלושה מאמרים: אפי ווייס על שנה וחצי של פעילות של תכנית של תכנית וידאו בערוץ הקהילתי, דוד בהר על היחס ההדדי צופה/מיצב ואיתן רונל על טישטוש הגבולות בין 'יצירת אמנות' לבין 'מעשה אמנות'.

להערת שוליים אפשר לגשת בדרכים שונות: צפייה בוידאו בנפרד מהגיליון המודפס, קריאה בגיליון המודפס בנפרד מהוידאו, או קריאה וצפייה משולבות. לא הוידאו ולא החלק המודפס נספחים אחד לשני. בחלק המודפס ישנן הפניות לעבודות הוידאו (חצים ונקודות זמן על פני הקלטת) באופן לא עקבי ולא רצוף, המשקפות את חופש הבחירה של הצופה-קורא בגישתו – הן לוידאו, הן לגיליון והן לגיליון-וידאו. קיומם העצמאי והתלוי של הקלטת ושל הגיליון המודפס יוצר, דרך קישור עבודותיו השונות של אותו אמן או של אמנים שונים, מרחב נוסף לקריאת היצירה.

כל הטקסטים והמאמרים בגיליון נכתבו על-ידי האמנים (כולל הפרטים הביוגרפים), בחירה המשקפת את תפיסתנו, כאמנים וכעורכי כתב-העת הערת שוליים, כי הפחתת התיווך היא המאפשרת דו-שיח בין האמן לצופה-קורא. כך ניתן לאמנים להתבטא בדרך המתאימה להם ולקורא-צופה להמשיך את הדיאלוג דרך כתובות הדואר האלקטרוני של האמנים .

designed by: namtor ogeid, sauam ael

דבר מערכת

הערת שוליים הוא כתב-עת לאמנות היוצא לאור מטעם האירגון העצמאי SALA-MANCA. מטרת כתב-העת היא להסיט לרגע את מבטו של היחיד מן המציאות התרבותית השלטת , אשר בעיני חברי המערכת אינה אלא ברובה תרבות שולית. משימתה של הערת שוליים היא להביא לחשיפה של יצירות אמנות שנוצרו הרחק מן הזרמים המרכזיים הקיימים.
גיליון הראשון מוקדש ליצירותין של המשורר והאספן הפורטוזי-ארגנטינאי ז’ואאו דלגדו . דלגדו, או בשם-העט שלו ארטורו מאורה , היה לדמות מרכית בשולי התרבות והסיפרות בארגנטינה. מדינה שהוגדרה כ"עולם שלישי" בשיח ההגמוני המערבי וכ"מערב האולטימטבי" במילותיו של מאורה . יצירתו של ז’ואאו דלגדו, אשר נכתבה בין שנות ה-60 וה-80 של המאה ה- 20 , לא זכתה לחשיפה רבה בארצו, הן קב הרדיפות של המשטר הצבאי והצנזורה שהטיל, והן מתוך בחירתו של המשורר עצמו.
אפשר שתרגום שירתו לשפה זרה (לו) והבאתה לדפוס ייתפסו כמעין בגידה בדרכו של המשורר, אך דומה שלא ניתן לערער על חשיבות פרסומה של יצירתו וחשיפתה לציבור הישראלי .
את עבודותיו של דלגדומאורה מלוות שתי יצירות. הראשונה "הרהוריה של מלכה בגלות", טקסט מאת דיאגו רוטמן שהיה בסיס למופע הראשון של קבוצת SALA-MANCA. יצירתו של רוטמן מושפעת מן "הפואטיקה של הפער", אשר פיתח לגדו בשירתו המאוחרת, פואטיקה המתאפיינת בשבירת הלינאריות, הן העלילתית והן המרחבית-חזותית של הטקסט. הטקסט מתפק כדי להיבנות מחדש על ידי הקורה.
היצירה השנייה "וואריאציות באייקונים תרבותיים", הוא סיכום ותעוד של שתי עבודות של קבוצת SALA-MANCA.הראשונה היא עבודת רחוב והשנייה-תערוכה בגלריה, הממשיכה את הראשונה ומתנגדת לה, במובן זה, שהיא דנה בתופעה של "מיסוד הרחוב/מיסוד השוליים". העבודות עוסקות בנושא של שיכחה, זיכרון ושימוש חוזר (Recycling) באייקונים תרבותיים.