link to the article

סיכום ביניים, פרישה בשיא או התפתחות טבעית? קבוצת סלה מנקה – לאה מאואס ודיאגו רוטמן – מסכמת שש שנות פעילות אמנותית ייחודית באירוע "אחרון, או לפני שנהפוך לביאנלה".

לפני שנתיים התבקשתי לכתוב כתבה על פריחת האמנות בירושלים עבור כתב העת טרמינל. כמעט בכל השיחות שנערכו לצורך הכנת הכתבה חזר ועלה שם אחד - הערת שוליים. אמנים, אוצרים ואנשי אמנות נוספים חזרו ואמרו כי יריית הפתיחה לכל מה שקרה בשנים האחרונות הייתה אותם אירועים עצמאיים, רבי-משתתפים, שכמו נחתו בעיר מוכת הפיגועים של תחילת העשור, בניצוחם של צמד אמנים עולים מארגנטינה, אלמונים למדי באותה תקופה, לאה מאואס ודיאגו רוטמן. ביום חמישי הקרוב, 11.10.07, תחתם התקופה באופן סמלי, באירוע אמנות והשקת כתב-עת אחרון לפי שעה, שיתקיים בכמה חללים אלטרנטיביים במרכז העיר, בהשתתפות למעלה משלושים אמנים. לרגל האירוע נפגשנו, לאה ודיאגו, רונן אידלמן ואנוכי, לשיחה על אמנות, יזמות ופעילות תרבותית עצמאית.

"תקופת הערת שוליים הגיעה לסיומה", אומר דיאגו רוטמן. "וזה משהו שאנחנו מרגישים כבר כמה זמן. המציאות השתנתה, בירושלים ובארץ ובכלל, ואנחנו חושבים שהגיע הזמן לעשות משהו אחר.
"כשהתחלנו לעבוד על האירועים ועל כתב העת, מוסיפה לאה מאואס, לא היה כמעט כלום בירושלים. היו עוד כמה יוזמות עצמאיות כמו הלייבל פאקט ומועדון ב 12, אבל כמעט לא היו גלריות, וגם מה שהיה נעשה בצורה שקטה מאד. הייתה פעילות של אמנים, אבל היא לא הייתה גלויה. בהתחלה זה היה בעיקר ירושלמי פשוט כי האמנים שעבדו סביבנו היו ירושלמים. בהמשך הגיעו גם אמנים ממקומות אחרים.
יונתן אמיר: זה משנה מאיפה מגיעים האמנים?
ד.ר: בהתחלה זה שינה כי רצינו לגבש קהילה מקומית. עכשיו כבר לא. פעם גם הזמינו אותנו לעשות אירוע מחוץ לירושלים. אז לא חשבנו שזה יוכל לעבוד במקום אחר, אבל היום נראה לי שכן.
רונן אידלמן: אני לא בטוח... לי אין שום ספק שהצלחה של סוגיה למשל (סדרת מפגשים בנושאי אמנות וחברה, שהחלה להיערך לפני שנתיים, בין השאר ביוזמתם של השניים. י.א), קשורה בעובדה שהיא התקיימה בירושלים, או ליתר דיוק שהיא לא התקיימה בתל-אביב. אבל אני רוצה לדבר על דבר נוסף: בגלל האינטנסיביות של אירועי הערת שוליים, בגלל שהם מתקיימים רק ערב אחד פעם בדי הרבה זמן, יש בהם גם צד חברתי. בחלק מהאירועים מצאתי את עצמי מבלה לא מעט בדיבורים עם מכרים על הבר המאולתר, ובפעמים רבות לא הצלחתי לראות את כל העבודות שהוצגו באירוע, או שהקדשתי מעט מדי זמן לכל עבודה. אתם לא חושבים שאינטנסיביות כזו עושה קצת עוול לאמנים ולעבודות?
ד.ר: ברור שאי אפשר לראות הכל, אבל אני חושב שהאמנים מבינים על איזו מסגרת מדובר ויוצרים עבודות שיתאימו לה.
ל.מ: חוץ מזה מספר האנשים שהגיעו לאירועים האחרונים הרבה יותר גדול ממספר האנשים שנכנסים לתערוכה שמוצגת בגלריה במשך חודש שלם. כך שיש פה חשיפה גדולה גם כשלא רואים הכל.

בניית מיצב של אלדד סידור בחצר סרגיי בירושלים

י.א: אתם מדברים על חשיבות כתב העת ומצהירים תמיד שהאירועים הם בעצם אירועי השקה לכתב העת, אבל מכל הבחינות – אמנותית, תקשורתית, חברתית וכו' – הדבר שיצר את הבום, שהצליח להשפיע ונחקק בזיכרון, היה האירועים עצמם.
ד.ר: על כתב העת אנחנו מקבלים תגובות בדיעבד. יש לו זמן משלו והוא חוקר דברים בדרך אחרת. יחד עם זאת ברור לנו שלא כל מי שביקר באירועים גם קרא את כתב העת, ואפשר לומר שהאירוע קצת "השתלט" על הבמה. זה גם הגיוני. להערת שוליים הראשונה הגיעו שלוש מאות אנשים. באירוע במוזיאון המדע היו אלפיים. זה קצת מוגזם שאלפיים אנשים יגיעו להשקה.
ר.א: במבט לאחור איך אתם משווים את מה שקורה כיום מבחינה אמנותית, אוצרותית וכדומה, ובין האירוע הראשון?
ד.ר: השינויים שעברנו קשורים בעיקר בצדדים טכניים וארגוניים, ובצורת העבודה מול הגופים השונים שהשתתפו באירועים. בתחום הזה גם רואים את ההבדלים.
ל.מ: אני לא חושבת שיש משהו מיוחד שהשתנה עם הזמן. מההתחלה היה לנו חשוב לעבוד בתהליך של אוצרות פתוחה ולקיים דיאלוג רצוף עם האמנים. לא חיפשנו דווקא עבודות שישקפו את הטעם שלנו או את הראייה שלנו, אלא עבודות שיש בהן ייחוד. בסופו של דבר רוב האמנים איתם עבדנו הפכו לאמנים פעילים גם מחוץ לאירועים. זה לא משהו שתכננו מראש אבל זה קרה. עבור חלק מהאמנים הערת שוליים הייתה סוג של מעבדה שאפשרה להם לעשות דברים שונים ממה שעשו קודם לכן, לנסות כיוונים חדשים וליצור שיתופי פעולה. אנשים כמו שגית מזמר, שחר מרקוס, דוד בהר פרחיה ועדן עפרת, למשל, קיבלו ביקורות מאד טובות באירועים והוזמנו בעקבותיהם להציג גם במקומות אחרים. נוצרו גם שיתופי פעולה שנמשכו ונמשכים עד היום.

פרט מתוך עבודת ווידיאו של חנה בן-חיים יולז'רי

ר.א: האירוע הקרוב יפתח אחרי סדרת פסטיבלים דומים שהתקיימו בשבועות האחרונים – הביאנלה בהרצליה, אמנות הארץ, פסטיבל התיאטרון בעכו, הפסטיבל בטיילת בת-ים. קשה להימנע מהשוואה בין הפעילויות.
ל.מ: אם מסתכלים על המפה הכללית זה נכון. קורים הרבה דברים, אבל הם מאד שונים. הערת שוליים הוא אירוע של האמנים ולא רק שלנו, והעבודה השיתופית הזו היא עיקרון מאד חשוב. אצלנו גם התכנון נעשה באופן משותף, ואפילו ההתארגנות הסופית. הרי כשתגיע לקופת הכניסה ביום האירוע תפגוש שם או אחד מאיתנו או אחד מהאמנים, כי לכל אחד יש חצי שעת משמרת. בניגוד לאירועים אחרים, הערת שוליים גם לא נתמכת על ידי גוף גדול שמממן את הפעילות ומכתיב דברים מלמעלה.
ר.א: זה מביא אותי למשפט ההומוריסטי שמופיע על ההזמנה לאירוע הקרוב, "הערה אחרונה או לפני שנהפוך לביאנלה". האם המשפט קשור לעובדה שלא מעט אירועים מאמצים את אופי האירוע שלכם, גם אם באופן חלקי?
ל.מ: זה נכון שלהערת שוליים הייתה השפעה מסוימת על מה שקורה עכשיו בארץ, ושחלק מהאירועים שקורים פה מתכתבים איתה.
ר.א: אבל אם אתם אנשים שמאמינים בעבודה שלהם, ויש לכם אג'נדה על פיה אתם פועלים, למה שלא באמת תהפכו לביאנלה? למה לא לעשות את זה בדרך שלכם, עם התמיכה הכלכלית והכל. אולי אפשר לראות בסירוב הזה שלכם אפילו בריחה מאחריות.
ד.ר: אנחנו פועלים תוך דיאלוג קבוע עם מה שמתרחש, ומנסים תמיד לפתוח ערוץ חדש. כשהתחלנו לא היו שום ביאנלות ופסטיבלים, חוץ מארט-פוקוס שהוצג פעם בארבע או חמש שנים. עכשיו יש הרבה דברים, והגיע הזמן לפתח מודל שמעשיר את המודל הקיים, לא חוזר עליו. לעשות עוד ביאנלה לא יתרום משהו מספיק מעניין עבורנו, וגם לא עבור הקהל.
ר.א: ובכל זאת, לא הייתם רוצים לקבל תקציב גדול מטעם גוף עם גב כלכלי ופשוט להשתולל עם הרעיונות?
ל.מ: אנחנו לא נגד תקציבים ואין לנו בעיה לעבוד עם מוסדות, אבל חשוב לנו שהתקציב יהיה שוויוני, מה שלא קורה בעולם האמנות. לא יכול להיות שיהיה כסף לפרסום ויחסי ציבור, אבל לא לאמנים. יש לנו עקרונות, ואחד מהם אומר שאם האוצר מקבל כסף צריך לשלם גם לאמנים.
ד.ר: חשוב להדגיש שאנחנו ממשיכים לעבוד. בינתיים אנחנו עסוקים עם הערה. וזה שאין לנו תוכנית ספציפית לעתיד נובע מהעובדה שאנחנו לא חושבים הרבה שנים קדימה. אם יהיה רעיון שיתאים לנו נעשה אותו. זה לא שאנחנו עוזבים את העולם הזה. אנחנו פועלים כאמנים, כאוצרים וכחברי קהילה, אבל זקוקים לזמן כדי לבדוק מה אנחנו רוצים לעשות, במה יש צורך ובמה לא, ואיך אנחנו ממשיכים לעבוד באופן עצמאי.
י.א: במה באה העצמאות לידי ביטוי בעבודה?
ד.ר: המושג עצמאות איבד חלק מהמשמעות שלו בזמן האחרון, אבל אצלנו עצמאות זה עניין עקרוני. בכל שיתופי הפעולה שלנו עם הגופים שאירחו אותנו התנאי הראשון היה חופש גמור, אמנותית וכלכלית. באירוע במגדל דוד זה אפילו עמד במבחן כי דרשו מאיתנו להוריד שתי עבודות – גרפיטי של מושון זר-אביב ודגם של חומה של חנאן אבו-חוסיין ואריאן ליטמן-כהן. חצי שעה לפני הפתיחה מצאנו את עצמנו בדיון סוער עם הנהלת המקום, שטענה שהעבודות מעוררות מחלוקת, מה שנכון, הן באמת מעוררות מחלוקת, אבל אנחנו חושבים שאת הדיון במחלוקת הזו הצופים צריכים לעשות עם עצמם. בסופו של דבר הם הבינו ונתנו לנו לפתוח את האירוע. הדרישה הזו אפילו הפתיעה אותנו, כי עבור אחת העבודות – דגל לבן שהונף על התורן במקום דגל ישראל המתנופף שם בדרך כלל – נזקקנו לעזרה ותיאום מראש. דגל לבן שמחליף את דגל ישראל על ראש התורן במגדל דוד זו עבודה לא פחות טעונה משתי העבודות שהפריעו להם.
ר.א: נראה לי שאחד הדברים שהוכחתם בפעילות שלכם הוא האוטונומיה של האמנות. הראתם שאפשר לעשות דברים שאם הייתם קוראים להם פוליטיקה או מחאה נגד הכיבוש, לא הייתם יכולים להציג אותם, וכשקראתם להם אמנות, לא רק שאפשרו לכם להציג אותם – אפילו עזרו לכם. אתם חושבים שברגע שעושים דברים במסגרת אמנותית אוטונומית, זה מנטרל את האפקט הפוליטי שלהם?
ל.מ: קשה לדעת. תמיד כשחשבנו שלעבודה כלשהי יהיה הד והיא תעשה בלגן זה לא קרה. היה דיון אמנותי, אבל לא יותר. אני גם לא חושבת שאמנות צריכה לפעול במגרש הפוליטי. זה מגרש אחר.
י.א: כשאתם מתארים את האמנות כתופעה שפועלת במגרש נפרד מן המגרש הפוליטי, אתם בעצם מתייחסים אליה כאל גורם מצביע – אבל חסר השפעה.
ד.ר: כן, אני חושב שזה עניין סמלי בעיקר. זו הערת שוליים על המציאות.
ר.א: כן, אבל ברור שזה תוצר של תפיסת עולם. אתם מדברים על עצמאות ואי-תלות כלכלית, ושמעתי אתכם משתמשים גם במילה אנרכיסטים.
ל.מ: יש ציטוט שאנחנו אוהבים לצטט: "כמו בעולמו של פסקאל, המרכז נמצא בכל מקום והמעגל בשום מקום". במילים אחרות, אנחנו לא מקבעים את עצמנו תחת הגדרה.
Juan Mestre, anarchist and compass maker

עבודה של עינת ויוס עריף-גלנטי

ר.א: התחלתם כסוג של אאוטסיידרים. היגרתם לישראל בגיל מבוגר ולא למדתם בשום מערכת עיצוב מקומית – לא תנועת נוער ולא בית ספר לאמנות. עכשיו אתם במרכז המערכת ומכירים את כולם.
ד.ר: לא ממש במערכת...
ר.א: בוא נכיר במציאות. אתם מופיעים בספר הטלפונים של כל אוצר וכל מנהל תרבות בארץ.
ד.ר: הפעילות שלנו הוכיחה שני דברים: שיש קהל שמעוניין ביצירה כזו, ושמוסדות, לא בהכרח של אמנות, יכולים לשתף פעולה עם זה. למרות זאת, גם אחרי שש שנות פעילות לא קיבלנו אף הזמנה לבוא ולעשות משהו במוסד אמנות מרכזי בארץ. המקומות היחידים שאיתם עבדנו היו מוסדות צדדיים כמו המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, או מוסדות שבכלל לא קשורים לעולם האמנות, כמו אלה שאיתם יצרנו את האירועים. לא שזה מפריע לנו, אבל אי אפשר לומר שכיום אנחנו עובדים במרכז.
ר.א: אני חושב שבמובן מסוים עשיתם משהו שמפחיד את מוסדות התרבות, כי אתם, בלי כסף, עשיתם את מה שהם אמורים לעשות ולא מצליחים למרות שיש להם תקציב. הביאנלה בהרצליה היא דוגמא טובה לכך. בביאנלה היה תקציב גדול לאמנות, לאוצרות, להפקה, לפרסום ויחסי ציבור, אבל מבחינה אמנותית לא היה שם הישג יותר גדול מהערת שוליים. אם כבר אז להיפך. כשאני חושב על זה, ברור שהמוסדות צריכים להתנער מכם, כי באיזשהו מקום אתם חושפים את ערוותם.

Bli regishot nechitut (heb)
October 19 2007. (Hebrew)

Kan Lo Tiyhe Bienale
October 11 2007. (Hebrew)

Hearat Shulaym BeYerushalaim
October 10 2007. (Hebrew)

תערוכה – הערה מספר 11
October 13 2007. (Hebrew)

The Sites
September 27 2007. (Hebrew)